הצגת המקור של הדף "רשות (בעלות)"

'''רשות''' של אדם ב[[משפט העברי]] היא מונח המשמש בדרך כלל לתאר את הבעלות המעשית של אדם על רכושו, בדרך כלל מטלטלין, בהנגדה לעצם הבעלות עליהם ("ברשותו" מול "שלו").

== מקור הדין ==
מקור הדין הוא ב[[תלמוד]]:

{{ציטוט|תוכן=אמר רבי יוחנן גזל ולא [[ייאוש (משפט עברי)|נתייאשו]] הבעלים זה וזה אינם יכולים [[הקדש (הלכה)|להקדיש]], זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו|מקור=מסכת בבא קמא סט א}}

כלומר: אם אדם גזל מאדם אחר חפץ, והנגזל עדיין לא התייאש מהחפץ, אלא בדעתו עדיין להעמיד את הגזלן בדין ולהוציא ממנו את הגזילה, אין הנגזל יכול להקדיש, שכן למרות שהחפץ '''שלו''' משפטית בהחלט, אין החפץ '''ברשותו'''. כאשר חפץ של אדם אינו ברשותו, הדבר מהווה מחסור בבעלותו{{הערה|על פי הסבר הרמב"ן במלחמות ה' שם.}}, שכן בעלות אינה צדק אלא מציאות; בעלותו של אדם מתבטאת בשליטתו על חפציו, ובהחלשות שליטתו המציאותית, נחלשת בעלותו, ולכן כאשר הוא רוצה ל[[הקדש|הקדיש]] את החפץ, התורה דורשת שהוא יהיה שלו לגמרי, שלו - וברשותו.

על פי עיקרון זה מסביר ה[[מהר"ל]] את דין ה[[ייאוש (משפט עברי)|ייאוש]] המפקיע את החפץ מיד בעליו. המהר"ל{{הערה|[[נתיבות עולם]], בביאורי אגדות על פי הפשט. וכן כתב ה[[חזון איש]], מובא בחזון איש על [[בבא מציעא]].}} מסביר שחפציו של אדם אינם אבר מאבריו, ובעלותם מוגבלת בשייכותם אל האדם ובמימוש בעלותו עליהם, ולכן כאשר יצא החפץ מדעתו ומרשותו, נפקעה בעלותו עליהם.

==קישורים חיצוניים==
*אסופת מאמרים בנושא [http://asif.co.il/?page_id=33553 בעלות], באתר [[ספריית אסיף]]
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{קצרמר|הלכה}}

[[קטגוריה:משפט עברי: קניינים]]