הצגת המקור של הדף "אנינות"

{{פירוש נוסף|נוכחי=מושג הלכתי מתחום האבלות|אחר=אנינות [[קולינריה|קולינרית]]|ראו=[[גורמה]]}}{{סוגיה
| שם = אנינות
| שולחן ערוך = {{ויקיטקסט|שולחן ערוך יורה דעה שמא|סימן שמ"א}}
| מקרא = {{תנ"ך|דברים|כו|יד|קצר=כן}}; {{תנ"ך|ויקרא|י|יט|קצר=כן}}
}}
'''אנינות''' (או '''אנינה''' או '''אוֹנְנות''') היא המצב בו מצוי קרובו של הנפטר ב[[זמן]] שלאחר [[מוות|מות]] קרובו ועד [[קבורה|קבורתו]] של הנפטר. '''אוֹנֵן''' הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

[[ביעור מעשרות]]

המושג מופיע בתורה פעמיים: במעשר ובקדשים. במעשר: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ (דברים כו יד), ו"אוני" הוא מלשון אבל על מת (ראו באבן עזרא על התורה שם שם); ובקדשים, שאמר אהרן אחרי מות שני בניו: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (ויקרא י יט). כלומר, אונן אסור לאכול ב[[מעשר שני]] וב[[קדשים (הלכה)|קדשים]]. אנינות לגבי דינים אלה שייכת ביום המיתה עד השקיעה (אפילו קברו את המת בו ביום), ומ[[דרבנן]] עד שייקבר אם לא נקבר בו ביום.

בנוסף, ה[[הלכה]] פוטרת את האונן מקיום [[מצוות עשה]], ולפי שיטות מסוימות אף אוסרת עליו לקיים מצוות אלו. כך למשל, האונן לא מקיים [[הנחת תפילין]], [[תפילה]] ו[[ברכת המזון]]. 
עם זאת אונן חייב בכל [[מצוות לא תעשה]] מדאורייתא ודרבנן<ref>פתחי תשובה על שולחן ערוך יו"ד שמ"א, א</ref>. לצד פטור זה מחויב האונן במנהגי אבלות מסוימים. אנינות לגבי דינים אלו מסתיימת מיד כשנקבר המת, אפילו קברו את המת ביום המיתה.

ההיקף המדויק של דיני האבלות בהם נוהג האונן מצוי ב[[מחלוקת]] בין ה[[ראשונים]]. ה[[רמב"ם]] וה[[רי"ץ גיאת]] פוטרים את האונן כמעט מכל מנהגי האבלות. לעומתם אחרים כמו [[רבנו פרץ]] מחייבים את האבל כמעט בכל מנהגי האבלות לצד האיסורים המיוחדים לאונן. (בשונה מהאונן, לאבל בשבעת ימי אבלותו, מותר לאכול [[בשר]] ולשתות [[יין]]). עם זאת החובה לנהוג לפי ההלכות המיוחדות לאנינות פוסקת ב[[שבת|שבתות]] וב[[יום טוב|ימים טובים]].

מן התורה, אדם נחשב אונן רק ביום שבו מת קרובו. לאחר שקיעת החמה אין הוא נחשב אונן מן התורה, אך חכמים גזרו עליו דיני אונן אף לאחר השקיעה, עד שייקבר המת. במידה וקרובי הנפטר אינם יכולים ואף התייאשו מהאפשרות להביא את קרובם לקבורה, פוסקת החובה לנהוג מנהגי אנינות. במקרה כזה יש לעבור לנהוג מנהגי [[אבלות (יהדות)|אבלות]] ולהתחיל בשבעת ימי האבל.

מי שהיה '[[שבוי|תפוס]]' ומת בתפיסה ולא ניתן לקוברו – לא חל אנינות על קרוביו מכיוון שאין המת מוטל לפניהם כיון שלא נתנוהו (התופסים) לקבורה. וכן מי שהוא [[אסיר|אסור]] ב[[בית סוהר|בית האסורים]] ומת לו מת – אין לו דין אונן שאינו יכול להתעסק בקבורתו.

[[שולחן ערוך]] פסק שבמקום שרגילים שאנשים מיוחדים מוציאים את המת, לאחר שיתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרו להם והם יקברוהו, ברגע שנמסר להם אינו מוטל עוד על הקרוב לקברו ולכן מותרים הקרובים לאכול בשר ולשתות יין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית (אף על פי שלא חל עדיין האבלות<ref>ש"ך.</ref>). ה[[אברהם צבי הירש אייזנשטט|פתחי תשובה]] בשם [[נודע ביהודה]] כתב שמרגע שמותרים בבשר ויין חייבים במצוות ובמקום שהולכים עם המת לקברו לא מועילה מסירת המת, לכן בימינו אף על פי שהקרובים מסרו את המת ל[[חברה קדישא|חברא קדישא]], נוהגים דיני אנינות עד לאחר הקבורה.